חרדת פרידה בכניסה לקבוצה טיפולית

"לא רוצה להיכנס!" – התמודדות עם חרדת פרידה בכניסה לקבוצה טיפולית

בתור הורים אנחנו לפעמים מגיעים עם הילד שלנו למסגרת חדשה, גן, ביה"ס, קבוצה טיפולית או חוג, הכל מוכן, הדלת פתוחה, אבל הילד/ה? מסרב/ת להיכנס. נצמד/ת, בוכה, מסרב/ת לשחרר. רגע אחד קטן – שמציף את העולם הרגשי של הילד ושלנו. התגובה הזו, במיוחד בגילאי 3 עד 7, נפוצה הרבה יותר ממה שנדמה, ולעיתים היא מהווה נקודת פתיחה למסע רגשי חשוב – עבור הילד וגם עבור ההורה.

חרדת פרידה – מתי היא בריאה ומתי כדאי לטפל?

חרדה סביב פרידה מהורה היא תופעה התפתחותית מוכרת. באמצע שנת החיים הראשונה שלהם, תינוקות מפתחים בהדרגה הבנה שההורה קיים גם כשהוא לא לידם – אך לא תמיד יש להם ביטחון שהוא אכן יחזור. תחושת אי-הוודאות הזו יוצרת חרדה, שיכולה להתבטא בבכי, סירוב להתרחק, או הצמדות למטפל העיקרי. שלב זה נחשב נורמלי ומתמתן לרוב עד גיל שלוש. עם זאת, כשהחרדה ממשיכה בגילאים מאוחרים יותר, או מופיעה בעוצמה רבה ובקושי להסתגל ולתפקד – יש מקום לבדיקה. כשהילד או הילדה מתקשים להשתתף בפעילויות שגרתיות, מסרבים ללכת לגן או לבית הספר, סובלים מתסמינים גופניים והקושי הזה מתמשך יותר מחודש – ייתכן שמדובר בחרדת פרידה שמצריכה התערבות וסיוע מקצועיים. ברוב המקרים מדובר בקושי מצבי וזמני, וכאשר מדובר בקבוצה טיפולית חברתית לפעמים זה אפילו יותר קשה…

הקבוצה כזירה רגשית – למה דווקא כאן זה מתעורר?

הקבוצה הטיפולית מהווה מרחב רגשי ואינטימי, שבו הילד לא רק משחק, אלא גם נפגש עם מגוון של רגשות ועם תהליכים פנימיים של חיבור ונפרדות. לעיתים, דווקא ילדים שמתפקדים היטב במסגרות אחרות עשויים לחוות קושי במפגשים הראשונים בקבוצה הטיפולית, המתבטא בסירוב להיכנס או בחשש מפני הפרידה מההורה. זוהי אינה פשוט עקשנות, אלא איתות עמוק של הנפש: "אני עוד לא מוכן להיפרד".​ זהו אתגר אמיתי לילד ולהורה, אך גם הזדמנות להתגבר על קושי ולחזק את היכולת של הילד להתמודד עם קושי, ואת היכולת של ההורה להיות מכיל וסמכותי עבור הילד. במפגשים הראשונים בקבוצה החרדה עשויה להיות בולטת יותר, שכן הילד מתמודד עם סביבה חדשה ולא מוכרת. עם הזמן, ככל שהילד מתרגל לסביבה ולמטפלים, רמת החרדה נוטה לרדת. עם זאת, חשוב לציין כי במקרים מסוימים, תחושות החרדה להיפרד עשויות להתעורר מחדש במהלך התהליך הטיפולי, במיוחד כאשר נוגעים בנושאים רגישים או כאשר מתרחשים שינויים במבנה הקבוצה.​

איך נוכל כהורים לעזור?

חשוב להבין שקושי בפרידה לא מעיד בהכרח על בעיה רגשית. לעיתים זו תגובה נורמטיבית לשינוי, צורך בחיבור ובלהיות קרוב להורה עוד קצת. העיקרון הראשון בסיוע לילדים להתמודד עם חרדת פרידה הוא הכנה מקדימה. כדאי לשוחח עם הילדים והילדות מראש על מה שצפוי, למשל: "היום אחרי הצהריים נלך לקבוצה…זוכר/ת שהיינו שם כבר ופגשנו את אלון הפסיכולוג הנחמד? אז גם הוא יהיה שם. אני אלווה אותך עד לכניסה לחדר ואז אתה תיכנס לחדר עם עוד כמה ילדים, ותשחקו יחד. אני אחכה לך בחוץ, וכשתסיים תוכל לבוא לספר לי איך היה ומה בחרת לשחק."

במקרים מסוימים גם חפץ מעבר שהילד/ה יכינו מראש כמו - צעצוע, בובה או פתק עם ציור מהבית – יכולים לשמש עוגן רגשי ולסייע בתהליך הפרידה ברגע האמת. 

עקרון שני הוא תווסתו את עצמכם ואז את הילדים. אם הילד/ה מסרב/ת להיכנס זה עלול לעורר אצלכם בתהליך מקביל רגשות לא נעימים של בושה, אשמה, מתח או חרדה. קחו שתי נשימות עמוקות וזכרו שאתם כאן עבור הילד, והתגברות נכונה על שלב ההיפרדות שלו מכם הוא חלק מהתהליך הטיפולי שלו. אל תשאלו: "איך גורמים לילד להיכנס", אלא "מה עובר עליו? מה הוא צריך?". אחרי שתווסתו את עצמכם, הגיבו לילד בהקשבה ובתיקוף. אל תמהרו לנסות להרגיע א הילד/ה, לשכנע אותו או לשדר לחץ. לפעמים די באמירה מתקפת כמו: "אני רואה שקשה לך עכשיו, זה באמת לא פשוט להיפרד". לאחר מכן, כשאתם מרגישים שזה הרגע הנכון, כדאי להציע לילד/ה אחת משתי אפשרויות פשוטות, למשל: "אתה יכול לבחור – או להחזיק לי את היד ולהיכנס יחד ואז אני אתן לך כיף ואצא החוצה, או שנעמוד רגע ליד הדלת ותיכנס כשאתה מוכן." פעולת הבחירה, גם היא מוגבלת, יכולה להחזיר לילד תחושת שליטה, להפחית חרדה, ליצור מרחב בטוח לפעולה, לגייס שיתוף פעולה ולהגביר תחושת מסוגלות. 

עיקרון נוסף שיכול לסייע בפרידה הוא טקס פרידה. סכמו עם הילדים על טקס קבוע שאתם עושים לפני פרידה, למשל חיבוק ארוך או משפט קבוע שאתם אומרים אחד לשני ולאחר מכן שדרו ביטחון לילד והסתובבו ותלכו. זכרו, פרידה ארוכה מדי או נסיון לחמוק מבלי שהילד נפרד אינה מומלצת כי היא עלולה להעצים את החרדה. כשהורה משדר שהוא סומך על הילד ועל המסגרת – זה מחזק את הילד להיפרד.

תפקיד המנחה: גשר רגשי ובונה אמון

במקרים מסוימים אפשר להיעזר במנחה הקבוצה כדי להקל על הכניסה. יצירת קשר אישי עם הילד, היכרות מוקדמת, שימוש בשפה שמחברת – כל אלו בונים תחושת ביטחון. לעיתים מועיל לפגוש את הילד עם ההורה מחוץ לחדר הקבוצה, לדבר איתו בגובה העיניים, להציע פעילות קטנה שהילד והמנחה יעשו בחדר אחרי שייכנסו, או להציע לילד ולהורה טקס כניסה קבוע. כבר קרו לנו מקרים בעבר שילדים מתוך הקבוצה ניגשו בעצמם לילד/ה החרד/ה וסייעו להם להיכנס לחדר, ואם זה קורה באופן טבעי כדאי לתת לזה מקום. 

טיפול רגשי ככלי עזר משמעותי

במקרים שבהם ההורים מרגישים שהחרדה לא פוחתת עם הזמן בעוצמה ובתדירות טיפול רגשי יכול להוות מרחב מסייע. טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT) נמצא יעיל מאוד בגיל הרך והצעיר, וכולל בין היתר טכניקות של נשימות, תרגול דמיון מודרך, הפחתת חשיבה שלילית וחיזוק התנהגויות חיוביות. גם טיפול דיאדי (הורה-ילד) או טיפול דרך משחק מאפשרים עבודה וסיוע בתחום הזה.

חשוב לזכור: לא מפחיתים חרדה בעונשים או ביקורת – אלא בחיזוקים על ניסיונות ובעזרת חגיגה של נצחונות קטנים.

המסגרת החינוכית כגורם מתווך ומכיל

לצוות הגן או בית הספר יש תפקיד משמעותי בהתמודדות עם חרדת פרידה במסגרת החינוכית. כחלק מהיעוץ שאנחנו נותנים למסגרות חינוכיות, למורים ולגננות, אנחנו ממליצים על בנייה של שגרה יומית שתסייע לילד להתארגן רגשית במהלך היום. אפשר גם לקבוע נקודת זמן בטוחה בה יוכל הילד לדבר עם מבוגר, או לאפשר לו להעביר מסר קצר להורה אם מתגעגע. עם ליווי נכון, אפילו שיחה קצרה עם גננת או מכתב קטן בתיק – יכולים לשנות את כל היום. במקרים מורכבים יותר, ניתן לבנות תכנית חזרתית מדורגת – עם ימים קצרים יותר, התאמות לימודיות, ומערך תמיכה שמקיף את הילד מכיוונים שונים.

לסיכום: מה שהילד צריך הוא חיבור, ביטחון והובלה בטוחה

כשילד מסרב להיכנס לקבוצה, לא צריך לשאול מיד "איך גורמים לו להיכנס" – אלא "מה עובר עליו?". התשובה תוביל אותנו לאינטואיציה ההורית שלנו ולתגובה הנכונה עבור ילדנו. לא כל קושי הוא בעיה, אבל כל קושי הוא הזמנה – להקשבה, לגישור, ולבניית אמון. עם חום, סבלנות והבנה – רוב הילדים יצליחו להיפרד, להיכנס, להשתתף – ואפילו ליהנות. והם יעשו זאת כשהם יודעים: גם כשאני לא רואה את ההורים שלי – הם איתי, בלב, בראש, ובמרחב הפנימי שממשיכים לשאת אותי גם כשאני לבד.